גרינפלד תמר נ' שרף אריה 

האם שליחה בטעות של דואר אלקטורני משמיץ לכל רשימת התפוצה במקום לנמען המיועד -מהווה פרסום לשון הרע?


נזיקין

ת"א 2705/07, גרינפלד תמר נ' שרף אריה

כב' השופט: א' שוורץ


25.05.2009

העובדות:
עניינה של התביעה במכתב שנשלח, כהודעת דואר אלקטרוני חוזר (reply all), לתובע ולרשימת תפוצת לקוחותיו. לטענת התובעים, תוכן ההודעה, בה מלין הנתבע אודות התובעים, מהווה פרסום אסור המקים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. לטענת התובעים המכתב מהווה פרסום לשון הרע. לטענתם, המכתב הופץ בין כ- 100 נמענים, אשר כולם מכירים את התובעים ומשכך מדובר ב"פרסום" לפי הגדרתו בחוק.

החלטה:
1. המכתב מהווה "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק; המכתב הופץ בדואר חוזר לרשימת התפוצה של התובע. הוכח הן באמצעות הצגת רשימת התפוצה והן באמצעות עדות התובע שהמכתב הגיע לרשימת התפוצה. לאחר שהוברר לנתבע כי מכתבו הופץ בדואר חוזר לרשימת התפוצה של התובע, ערך הודעה שנייה, בה התנצל על משלוח המכתב לנמענים. בכך יש ללמד על הודאה מצד הנתבע בדבר "פרסום" המכתב, כהגדרתו בחוק. סעיף 1 לחוק קובע מהי "לשון הרע". ההגדרה שבסעיף 1(1) לחוק היא הגדרה רחבה שמתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות. מחלקו השני של המכתב עולה כוונתו של הנתבע לפגוע בתובע, עורך דין במקצועו, ולהטיל פגם בכישוריו המקצועיים.
2. המכתב מנוסח בלשון חריפה. חלקים מהותיים במכתב אינם נוגעים למצב הבית לאחר פינויו על ידי השוכרים, אלא מתארים את התובעים באופן כללי, באור שלילי ביותר. כך גם הדבר לגבי התובע עצמו, לו מייחס הנתבע תכונות אופי שליליות. הנה כי כן, יש במכתב די אמירות שעל פניו עלולות "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג... לפגוע באדם במשרתו... בעסקו במשלח ידו או במקצועו".
משכך, אני קובע כי יש במשלוח המכתב כדי פרסום לשון הרע כלפי התובעים.
3. ההגנה הרלבנטית לענייננו, היא זו הקבועה בסעיף 15(3) לחוק וחלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס - "עניין אישי כשר" של הנתבע. הגנה זו חלה בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: א.עניין אישי כשר כלשהו. ב. תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין. ג. הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מן הסעיף. ד. הפרסום נעשה בתום לב. שני התנאים הראשונים לתחולת הגנת הסעיף מתקיימים בענייננו: הנתבע רשאי לפנות במכתב הן לעניין הנכס המושכר והן לעניין נכסי המקרקעין שהועברו לנתבע בירושה ושאת רישומם מסר הנתבע לטיפולו המשפטי של התובע. משלוח הודעת ההתנצלות, עוד בטרם נדרש הנתבע לעשות כן על ידי התובעים, מהווה חיזוק של ממש לגרסתו כי משלוח ההודעה, וממילא הפרסום של המכתב, נעשה בטעות ובתום לב. גם לשונו של המכתב שפונה לתובעים בלבד (ולא ללקוחות התובע לדוגמא) מחזקת מאוד את גרסת הנתבע כי משלוח המכתב נעשה אגב טעות. ביהמ"ש קובע כי פרסום המכתב והפצתו בדואר חוזר נעשתה בתום לב, אגב טעות של הנתבע במשלוח ההודעה בדואר האלקטרוני. עם זאת, חרף הטעות במשלוח, ביהמ"ש אינו סבור שניתן להתעלם במישור העובדתי-תוצאתי ממשלוח המכתב ופרסומו לתפוצת הדואר של התובעים. במילים אחרות, בהיבט התוצאתי, לא מתקיים התנאי הנקוב בסעיף 15(3) לחוק, במובן זה שהפרסום הופנה לאנשים זרים, לקוחות התובע, לגביהם אין עומדת לנתבע הגנת עניין אישי כשר. ממילא לא הוכיח הנתבע, שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, כקבוע בסעיף 16(א) לחוק. על כן, אין לקבל את טענת ההגנה של הנתבע באשר לתחולת הגנת תום הלב.
4. באשר לפיצוי מציין כב' השופט כי חלקים מהותיים במכתב היו מבוססים על מצב הדברים העובדתי כפי שהתרשם מהם הנתבע, בתום ליבו. לתובע אף הייתה זכות לעמוד על זכויותיו לנוכח הפרות ההתחייבויות מצד התובעים, באשר לאופן ולתנאים בו יוחזר המושכר. עם זאת, הנתבע שגה מקום בו ייחס תכונות אופי שליליות לתובעים ובעיקר לתובע. בחלקים אלה של המכתב יש להוות לשון הרע מובהקת. ביהמ"ש קיבל את גרסתו של הנתבע כי הפרסום יסודו בטעות, כי לא נתכוון להפיץ את המכתב לרשימת התפוצה של התובעים וממילא לא התכוון לשלוח את המכתב ללקוחות התובע. הנתבע אף התנצל מיידית, ביוזמתו, במשלוח הודעת התנצלות לרשימת התפוצה. יובהר כי משלוח המכתב לדואר התובעים בלבד אין כדי "פרסום". הפרסום נוצר אך ורק עקב טעותו של הנתבע במשלוח המכתב בדואר חוזר (reply all). בנסיבות אלה, כאשר מביא ביהמ"ש בחשבון את השגגה שנפלה אצל הנתבע אך גם את הלבנת פניהם של התובעים בפני מכרים ולקוחות, קובע ביהמ"ש כי יש להעמיד את הפיצוי לשני התובעים יחד בסך 25,000 ש"ח ליום מתן פסק הדין.